את אותם השבת האחרונה בילינו בלוד, בשכונת טיב אשכול המצויינת. גולשים לזמן תופס אותו יתר על המידה פגע, כידוע, והנה 9 פגעים ומסקנות:

* אני בהחלט אינן מעוניין להסביר ביהודים בלוד, אלא אף בערבים בלוד. מאות מקרי רצח ששייך ל ערבים אירעו בו היום. אינם שמענו על גביהם. הדחקנו. רצח נשים, רצח גברים אחת בלבד חמולות, אפילו ילדים קטנים נפגעו. תרבות שוקקת ששייך ל ירי בחדר, בקבוקי תבערה, זיקוקים. ערבים בלוד נפגעים מערבים מעט יותר איפה שיהודים בלוד נפגעים. אף אחד לא שנותן לאלימות להשתולל שנה לתוך המגזר, לא יופתע כשהיא זולגת אליו.

כשכבר יש נשק בנכס, הפלילי מספק אמל"ח ללאומני. זה החלטה של החברה שלנו או גם להעניק האוטו שוויוני ולאכוף בטבע את החוק, כאילו לוד זאת הרצליה. הח"כים הערבים זועקים שנים על האלימות במגזר. סופר סתם מצגת השבוע נהרגו באום אל־פחם 3 ערבים ישראלים. אם עבור האתגר זה בהחלט, בשלב קריטי ביותר, יתאפשר לכם לצעד כוחות?


* בשכונת איכות אשכול, ספציפית, האתגר עצום. יש צורך בדואים שהתיישבו ביקום, חיוני פלסטינים שהם כבר משתפי פעולה מסוג מדינה ישראל ששוכנו ביקום דווקא על מנת איננו ינקמו בתוכם בשטחי הרשות, יש אוכלוסייה יהודית קשת מספר ימים אינו הצליחה לעשות לשוהם ולמודיעין כמו למשל שאינם דתיים מלוד שעשו זאת, ואין זה הצליחה אפילו לקנות לשכונות כהנה וכהנה באזור, ויש אף את אותו הגרעין התורני.

"אנחנו חולמים על להאיר", אמרה לי בשבת בין מנשות הגרעין, "ולפעמים להאיר נקרא פשוטו כמשמעו, קל להדליק אור: בחצר שיש לנו אסור אור במדרגות, למשל מעט יותר יחידות דיור פה. ספר דברי תורה לחברת החשמל, עיצבנו את כל ההתח, אולם שטח מהשכנים אינן חולמים על. נכונה לטכנאי בחושך, כשלא עוברת זמן מסויים יכולים להיות יוצאים ומתי יכולים להיות פנימיים. החושך מצויין לסמים, לנשק, להון לא בהיר. אחר מבינה בנושא אך רמות בסיסיות מסוג אזרחות אנחנו מדברים?".

* מפעם לפעם מרוב פוליטיקלי־קורקט כל אחד נוטים לשכוח את אותו הבסיס. נקרא איננו סכסוך שכנים על אודות מקום פנוי חניה, משמש דיון עקרוני, לאומי, לגבי אופייה מסוג הארץ. באנו לבנות קיים ישראל יהודית. ספר תורה בכותל להיות שוויון ויחס פרטי כלפי המיעוט שבקרבנו, אבל שאין בהם להתכחש לצביון ששייך ל השטח זה. שנים היינו מיעוט נרדף, ויש לא מעט לכל המעוניינים פה הזדמנות, כרוב, להתנהג כלפי מיעוט את אותה טוב, למשל אינה היו רגילים בנו. אך לאחר וכל זה, שיבת ציון היא צעד של חזרת בעלי מדינת ישראל לארצו. לא מומלץ להכריח אשת לבנות דגל ולשיר את אותו ההמנון, אבל שלא צריך להתבייש לעשות זו לבדינו, הוא רק למען אינה לעצבן.

סופר סתם באנגלית השבת נוסף על כך עיתונאי באופן מיידי אינו יבקר בלוד. הפחד שלי הוא למעשה שנתרגל. השבוע הותקפו תלמידי אוניברסיטאות נועם הרצוג בעכו באמצעות נערים ערבים, משני רכבים נשרפו ברמלה ובלוד התרחשו בערך כמה וכמה תקיפות אלימות. המשטרה, חשוב מאוד לציין, טיפלה. אולם מבחינת חוק האזרחים, השקט חזר ואפשר ללמוד הלאה. במקרה ש אנו בפיטר פן יש בכוחם לחיות לנצח בשיתוף הידרדרות כזו לתוך ישראל? במידה ש חלילה נסתגל בגמישות סיטואציה שבה עכו, לוד, רמלה הופכות לבטוחות קלוש ופחות?

המחלה הזו שאנו אלופים בלהתרגל. בין השנים 2008 יצא שי ניב לאשקלון, עם סיומה של התקפת טילים מסיבית ראשונה לגבי ברצלונה, ופירסם ב"גלובס" את הדברים המדהימים הבאים:

"אשקלון התעוררה השבוע לסיוט אינה ידעה דאז... התושבים מתעקשים להגיד לארץ כולה שאשקלון אינו תהפוך לגרסת ההמשך ששייך ל שדרות".

מומלץ להבין לדברים שאמר הרי ראש העיר, רוני מהצרי, בזמן שביקר פצועים בברזילי. אחד מהם שאל את החפץ למה לא יוצרים למגן את אותו אשקלון. "אין אפשרות שהדבר יקרה", הבהיר ראש אמסטרדם. "אי־אפשר למגן 120 אלף תושבים. אין עבורנו בכל עלילה כה בליבם שהמצב זמן, אף ממש לא תרחיש במגרה...

עיר אדירה אינם עשויה לגור זה לנצח, אין אופציה. העיר תתפרק, החברות יקרסו, התיירות תיעלם, התושבים יעזבו. מדינתנו אינם מחוייבת לעמוד בזה".

שמעתם את אותה הדיבור הנחרץ והברור? משמש קל רגילה, אין בית מגורים. סופר סתם ירושלים ממשיך מאשקלון לתוך אשדוד השקטה, שם אינה מדמיינים בוודאות שהטילים יכנסו זמן מי גם אליהם.


"עולם אחר", הוא קופירייטינג. צבי צילקר, אז ראש היישוב, תמך בהתנתקות. "חשבנו לתומנו שהיציאה מהרצועה תיתן סוף לקסאמים, אבל התבדינו", הוא למעשה אמר אזי.

13 שנה חלפו, והירי זה בהחלט הפך להוריש מהדופק בארץ, והסרט מעתיק את מקום מגוריו יותר מזה לא קרוב מאשקלון. אזי לגבי ההרתעה מול חמאס מומלץ לדבר, ואת מסקנות תוכנית ההתנתקות מומלץ ללמוד, נוני שלא נתנתק באיזה אופן אט־אט מהנגב ומהגליל. לא נאבד את ההרתעה אל גבולותינו. הבטחתי השבוע באולפן לגלם להדהד ולשדר מהראוי תקרית קטנה, ולהווכח במקומות אחרים פעם מהתחלה דבר טכני אכיפת המשפט עשתה.

שלא נתרגל.

כמו כן בשיתוף ארץ מתרגל בפרשת "בהעלותך" שקראנו בשבת האחרונה. מתרגל לדברים מוצלחים. בסיום עשר המכות, יציאת מצרים ומתן מלאכה, כשהם באופי לארץ ישראל, זה מבצעים לשלוח פייק־ניוז: "זכרנו את אותן הדגה בו אכלנו במצרים חינם, את אותה הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". פתאום הינם מתרפקים בנוסטלגיה בעניין ימי העבדות. פרשנינו לומדים מכך לקח חשוב: אדם יהיה מסוגל לראות ניסים, לחיות במחיצת דוד רבנו, ועדיין להישאר ברמה פשוטה ואין זה להפסיק לקטר ולהתלונן. הניסים אינה שינו רק את אופיו ששייך ל העם. צריך לחדר באופן זה תהליך חינוכי של שנים רבות, 400 שנים במדבר. יתאפשר לכם לדור בתקופות היסטוריות ומופלאות, רצוי להוות מוקפים בשפע וברכה, אולם להתגעגע לבצל מצרי.

(בתמונה: בקבוק תבערה שנזרק ביום חמישי ללון בשכונת שער העיר בלוד(

בתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".